<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שנינו בפ"ק (דב"ב י"א א') איזהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין ויגיע לפחות שבהן חלק ששם הכל קרוי עליו אבל אין שם הכל קרוי על החלק אין בה דין חלוקה, כיצד כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה קרויה חצר (רמב"ם שכנים פ"א ה"ד). בפ"ק דסוכה (ג' ב') מוכיח מכאן דבית שאין בו ארבע אמות לכל אחד אין חולקים אותו כמו בחצר, ואומר רבינו יצחק ב"ר אברהם דווקא בית הבנוי אבל אין אדם טורח לבנות בית בפחות מארבע אמות על שש כדתנן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ח ב') המוכר מקום לחברו לבנות לו בית נותן לו ארבע אמות על שש, וכל שדה שאין בה כדי זריעה תשעה קבין אינה קרוייה שדה, וכל גינה שאין בה כדי זריעה חצי קב אינה קרוייה גינה וכל פרדס שאין בו כדי זריעה שלשה קבין אין קרוי פרדס, לפיכך אין חולקין [את] החצר עד שיהא בה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לכל אחד [ואחד] ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל אחד ולא את הפרדס עד שיהא בו ג' קבין לכל אחד, במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בבבל וכיוצא בה יש חלוקין אחרים כדמפרש התם (י"ב א'), בשדה כדי שיהא בה כדי חרישת יום לזה וכדי חרישת יום לזה, ושדה שמשקין אותה בדלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה, כך כתב רבינו משה (שם). ורבינו שלמה פירש (שם ד"ה דוולא) בחלוקת בור. אין חולקין לא את הטרקלין ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית עד שיהא בכל אחד מהן חלק כדי לזה וכדי לזה אלא מעלין אותן בדמים ויש לומר לחברו או מכור לי או קנה ממני (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). חצרות הכפרים שכל אחד ואחד בונה לו בית ונמצא[ת] החצר שבין הבתים משותפת לכל בני הבתים הרי יש לכל פתח ופתח ארבע אמות לפניו ברוחב כל הפתח והנשאר מן החצר אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות לכל שותף ושותף חולקין אותה ואם לאו אין חולקין אותה (רמב"ם שכנים פ"ב ה"א). ובית שאין לו ארבע אמות על ארבע אמות אין לו ארבע אמות בחצר (רמב"ם שם ה"ח) כדמסיק בפרק קמא דסוכה (ג' ב').
